תכנית
המעבר
גסיסתו של הקפיטליזם ותפקידי האינטרנציונל ה-4
התקבלה על ידי ועידת היסוד של האינטרנציונל
הרביעי בספטמבר 1938
תוכן
הקדמה
התנאים המוקדמים
האובייקטיביים למהפכה הסוציאליסטית
הפרולטריון והנהגותיו
תכנית מינימום ותכנית מעבר
סולם שכר נייד וסולם
שעות-עבודה נייד
האיגודים המקצועיים בתקופת
המעבר
ועדי מפעלים
"סודות מסחריים"
והפיקוח הפועלי על התעשייה
נישול קבוצות מסוימות של
בעלי-הון
הפקעת הבנקים הפרטיים
והעברת מערכת האשראי לידי המדינה
משמרות שביתה - משמרות
הגנה - מיליציה פועלית - חימוש הפרולטריון
ברית הפועלים והאיכרים
המאבק נגד האימפריאליזם
ונגד המלחמה
ממשלת פועלים ואיכרים
הסובייטים (מועצות)
הארצות הנחשלות ותכנית
תביעות המעבר
תכנית תביעות המעבר בארצות
הפשיסטיות
נגד האופורטוניזם
והרביזיוניזם חסר-העקרונות
נגד הכיתתיות
פנו דרך לנוער ! פנו דרך
לנשים העובדות !
תחת דגל האינטרנציונל ה-4
הקדמה
המסמך
הנקרא "גסיסתו של הקפיטליזם ותפקידי האינטרנציונל ה-4", או
"תכנית-המעבר", התקבל בועידת היסוד של האינטרנציונל הרביעי, בספטמבר
1938. הקמתו של האינטרנציונל החדש היתה התפקיד שהציבה לעצמה האופוזיציה השמאלית
הבינלאומית ובראשה ליאון טרוצקי החל מ-1933, לאחר התבוסה הגדולה ביותר בתולדות
מעמד הפועלים הבינלאומי, עלייתו של היטלר לשלטון והכניעה ללא קרב של מעמד-הפועלים
הגרמני. כניעה זו היתה תוצאה של מדיניות ההנהגות שעמדו בראשו, הסוציאל-דמוקרטיה
והמפלגה הקומוניסטית. למרות שסכנת-מוות ריחפה מעל ראש מנהיגיהן, אם יעלו הנאצים
לשלטון, סרבו מנהיגי שתי המפלגות, עד לעלייתו של היטלר לשלטון ולאחר מכן, להכין את
מעמד הפועלים למערכה, לארגנו, לחמשו למלחמה אכזרית, לחיים ולמוות, נגד הפתרון
האחרון של הבורגנות במשבר - הפשיזם.
למרות
שבגידתה של ההנהגה הסטליניסטית היתה צפויה, לא ניתן היה לחזותה בביטחון. החל
מ-1928 פילגה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית את מעמד הפועלים במדיניות אולטרה-שמאלית
שראתה בסוציאל-דמוקרטיה את האגף המתון של הפשיזם. היא סירבה לקרוא להנהגה
הסוציאל-דמוקרטית להקים חזית מאוחדת נגד היטלר, גם כאשר סכנת השתלטותו הפכה קרובה
ומוחשית ביותר. כאשר היא התממשה, הבטיחו מנהיגיה כי משטרו של היטלר לא יחזיק מעמד
יותר מכמה חודשים וכי אז יגיע תורם. הקומינטרן הכריז כי מדיניותה של המפלגה
הגרמנית היתה ללא דופי. שום מפלגה המשתייכת לקומינטרן לא הרימה קולה נגד האחראים
לתבוסה. עבור טרוצקי פירוש הדבר היה כי האינטרנציונל ה-3 מת לצורכי המהפכה
העולמית. יש להתחיל בהקמת האינטרנציונל ה-4 .
השנים
הבאות הביאו עמן הוכחות נוספות לכך. החל מ-1935 עשה הקומינטרן צעד נוסף בהכריזו על
מדיניות החזית העממית, כלומר של השתתפות בחזית אחת עם הבורגנות האימפריאליסטית נגד
הפשיזם. מדיניות זו (בצרפת, ספרד) כבלה את ניסיונותיו האחרונים של מעמד הפועלים
האירופי לאחוז בשלטון לפני מלחמת העולם ה-2, ובכך היתה אחראית לזה שההמונים
באירופה מצאו עצמם, פעם שניה בתקופת דור אחד, בשדה הקטל והטבח, משלמים בדם ובסבל
בל-יתואר, יחד עם מאות מיליוני בני העמים הקולוניאליים, את מחיר ריקבונו של
האימפריאליזם מחד ומחיר בגידתן של הנהגותיו, מאידך.
"תכנית-המעבר" סיכמה את ניסיון שנים אלה: את גלישתה
של האנושות לעבר הברבריות (מלחמות, משברים כלכליים, אבטלה, פשיזם), את בגידת
הסטליניזם והרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי, את הגורל המר המצפה למעמד הפועלים בהעדר
ההנהגה המהפכנית, כפי שהוכיח בצורה טראגית הניסיון הספרדי הטרי.
לאחר
מלחמת העולם השנייה וכתוצאה מהסבל
הנורא שמלחמה זו הביאה, התפרצו מאבקים מהפכנים אדירים. האינטרנציונל הרביעי, אשר
נפל קורבן לרוויזיוניזים חסלני הידוע כפבלואיזם, נגרר אחר הנהגות סטלינסטיות
ולאומניות. כתוצאה לא הייתה להמונים הנאבקים כנגד הקפיטליזם הנהגה מהפכנית. במצב
זה תחת לחץ ההמונים ארגוני גרילה זעיר בורגנים סטלניסטים ולאומנים בסין, בקובה,
בויטנאם וכו', עשו מהפכות חברתיות על בסיס מאבק האיכרות אך עקב תלותם בברה"מ ואופי
הנהגתם הקימו משטרים בירוקרטיים סטלניסיטים הבולמים את המאבק המהפכני ומסכנים את
קיומן של מהפכות אלו. בניגוד למהפכה הפרולטרית הסובייטית אשר התנוונה עקב בדידותה של המהפכה
ונחשלותה הכלכלית מזרח אירופה, מדינות אלו נולדו מעוותות. במקומות אחרים
ב"עולם השלישי" לחץ ההמונים על התנועות לשחרור לאומי תחת הנהגות
בורגניות או זעיר בורגניות הביאו לעצמאות לאומית פורמלית של מדינות קולוניאליות
למחצה אך מבלי למגר את יחסי הקניין הבורגנים.
בהעדר הנהגה מהפכנית התנועה המהפכנית "הספונטנית" לא
הצליחה לגבור על הקפיטליזם הגלובלי
והיא נבלמה על ידי ההנהגה הזעיר בורגנית בסוף שנות השישים (צרפת ואיטליה ב- 1968)
ובראשית שנות השבעים (צ'ילה, פורטוגל, וכו'). כתוצאה מבלימת המאבק המהפכני
חלה מאז 1974 ועד לשנים האחרונות
נסיגה גדולה במאבקים של ההמונים. האירוע החשוב ביותר בתקופה זו היה קריסתה של ברה"מ
ועמה החזרתן של ארצות מזרח אירופה לשליטת הבורגנות.
אם המהפכה הרוסית של 1917 הוכיחה אספקט אחד של
תיאורית המהפכה המתמדת של ליאון טרוצקי, דהינו כי בתקופת האימפריאליזם לא ניתן
להפריד בין המהפכה הדמוקרטית בארצות הסמי-קולוניאליות לבין המהפכה הפרולטרית הסוציאליסטית,
קריסתה של ברה"מ הוכיחה אספקט נוסף של תיאוריה זו, דהינו כי לא ניתן לבנות
סוציאליזם בארץ אחת או מספר ארצות, כי בניגוד לתיאוריות הלאומנית הסטלניסטיות ללא
מהפכה עולמית אין אפשרות לבנות סוציאליזם.
הניוון
הממשי של ברה"מ החל עם עלייתו של סטלין לשלטון ב-1924 לאחר מותו של
לנין. הסטלניסטים הרוסיים היו הביטוי למהפכת הנגד הפוליטית, אשר התפשטה כסרטן על
כל גוף המדינה הסובייטית והחליש אותה, כאשר תחת הלחץ הכלכלי של האימפריאליזם הוא
הביא לקריסתה. אולם תהליך הרסטורציה
הקפיטליסטית של רוסיה רחוק מלהסתיים. רוסיה היא מדינה בורגנית אולם כוח העבודה
עדיין אינו סחורה. מעמד בורגני קיים אך בשלבו העוברי בלבד וחוק הערך עדין לא הפך
להיות חוק כללי. יש הפרטה אך היא רחוקה מלהיות מלאה. תקופה של מלחמות, מלחמות
אזרחים מהפכות ומהפכות נגד יכריעו את גורלה של רוסיה בתקופה הבאה.
תהליך זה הוא גם שיקבע את גורלן של סין, ויטנאם
וקובה, אשר ההנהגה הזעיר בורגנית שלהן מסכנת את המשך קיומן כמדינות פועלים ולו
מעוותות. בשנים שלאחר קריסת ברה"מ היינו גם עדים לפניה חדה ימינה של הזעיר
בורגנות הלאומנית במדינות הסמי-קולוניאליות. במלחמת המפרץ מדינות כמצרים תמכו
באימפריאליזם האמריקאי נגד עיראק. במלחמת אפגניסטן אפילו הסולטה הפלסטינית תמכה
בטבח העם האפגני.
השנים האחרונות היו לשנים של התעוררות מהפכנית
מחודשת, בעוד המשבר הכלכלי העולמי הולך ומעמיק ולבורגנות אין כל פתרון כלכלי למשבר
זה. חיל החלוץ למאבק המהפכני המחודש היו ההמונים הפלסטינים שיצאו להלחם בכובש
הציוני. ההנהגה הבורגנית בראשותו של ערפאת הנמצאת בלחץ ההמונים הפלסטינים מנסה
לתמרן באופן בונפרטיסטי בין הלחצים הצולבים של הציונות והאימפריאליזם מחד ושל
הפועלים וההמונים מאידך, אך בסופו של דבר משתפת במידה גדולה פעולה עם המדכאים של
העם הפלסטיני. למרות תפקידן של ההנהגות הפוליטיות הערביות כחגורת תמסורת בין
האימפריאליזם ובין ההמונים, במקרה של מלחמה עם ישראל ופטרוניה אינטרס ההמונים הוא
בתבוסת הציונות והאימפריאליזם. מדיניות זו של תבוסה מהפכנית דורשת חזית-מאוחדת
אנטי-אימפריאליסטית עם המדינות והארגונים הקיימים של העמים המדוכאים אך מבלי
להעניק להם שום תמיכה פוליטית.
תנועת ה"אנטי-גלובליזציה" יצאה
מהשליטה של האימפריאליזם ושל הארגונים הלא-ממשלתיים המשרתים את האינטרסים של
הבורגנות. בארגנטינה המשבר פותח אפשרות של מהפכה סוציאליסטית בהנהגה מהפכנית
טרוצקיסטית של מפלגת הפועלים. התעוררות מהפכנית זאת הפכה את הקמתו מחדש של
האינטרנציונל הרביעי לצורך דחוף, אינטרנציונל שילכד את המיליטנטים, המכירים בצורך
העליון בבניית הנהגה מהפכנית עולמית ובהקמת מפלגות מהפכניות בכל ארץ וארץ.
בדצמבר 1972
תרגמה קבוצת "אוונגרד" לעברית את תוכנית המעבר. תרגום אותו אנו מפיצים
מחדש כאשר אנו משנים רק את ההקדמה.
ינואר 2002
התנאים-המוקדמים האובייקטיביים למהפכה הסוציאליסטית
המצב המדיני העולמי בכללו מתאפיין בראש
ובראשונה על ידי המשבר ההיסטורי של הנהגת הפרולטריון.
התנאי-המוקדם הכלכלי למהפכה פרולטרית הגיע זה
מכבר לרמה הגבוהה ביותר אליה ניתן להגיע במסגרת הקפיטליזם. כוחות-הייצור של
האנושות חדלו לצמוח. ההמצאות החדשות וההישגים הטכניים החדשים שוב אינם מובילים
להגדלת העושר החומרי. בתנאי המשבר החברתי של השיטה הקפיטליסטית כולה, מנחיתים
המשברים הנסיבתיים על ההמונים מחסור וסבל במידה הולכת וגוברת. גידול האבטלה, מצדו,
מעמיק את המשבר הפיננסי של המדינה, וחותר תחת מערכות המטבע המתנודדות. הממשלות, אם
דמוקרטיות ואם פשיסטיות, צועדות מפשיטת רגל אחת לרעותה.
הבורגנות עצמה אינה רואה כל מוצא. בארצות בהן
היא נאלצה כבר לשחק על הקלף האחרון, הוא הפשיזם, צועדת היא כעת בעיניים עצומות
לקראת אסון כלכלי וצבאי. בארצות הפריבילגיוניות מבחינה היסטורית, היינו באותן
ארצות בהן יכולה היא עדיין להרשות לעצמה, למשך זמן מה, את המותרות של דמוקרטיה על
חשבון ההצבר הלאומי הקודם (בריטניה, צרפת, ארה"ב וכו'), נמצאות כל מפלגות
ההון המסורתיות במצב של מבוכה, הגובל לרגעים בשיתוק כל כוח-רצון. חרף האופי הנחוש
שהתיימר ה"ניו-דיל" להציג בתקופתו הראשונה, מבטא הוא אך צורה מיוחדת של
מבוכה אשר תיתכן רק בארץ בה הצליחה הבורגנות לצבור עושר בלי גבול. המשבר הנוכחי,
הרחוק עדיין מקצו, כבר השכיל להראות כי מדיניות ה"ניו-דיל" בארה"ב,
לא יותר ממדיניות החזית העממית בצרפת, אינה מתווה כל מוצא חדש מן המבוי-הסתום
הכלכלי.
בתחום היחסים הבינלאומיים אין המחזה נאה
יותר. תחת הלחץ הגובר של השקיעה הקפיטליסטית הגיעו הניגודים האימפריאליסטיים לגבול
אשר מעבר לו חייבים הסכסוכים השונים והתנגשויות הדמים (חבש, ספרד, המזרח-הרחוק,
מרכז אירופה...), באורח בלתי נמנע להתלכד לכדי התלקחות עולמית אחת. הבורגנות
מודעת, כמובן, את סכנת המוות שטומנת בחובה מלחמה חדשה לגבי שלטונה. אולם כיום -
לאין ערוך פחות מאשר ערב שנת 1914 - מסוגלת היא למנוע את המלחמה.
כל הפטפוטים הגורסים שעדיין אין התנאים ההיסטוריים
"בשלים" לסוציאליזם, אינם אלא פרי בורות או רמאות ביודעין.
התנאים-המוקדמים האובייקטיביים למהפכה פרולטרית לא רק בשלים; הם אף החלו להרקיב.
בלא מהפכה סוציאליסטית, וזאת בתקופה ההיסטורית הקרובה, מאיים אסון לסחוף את התרבות
האנושית כל כולה. הכל תלוי בפרולטריון, היינו בראש ובראשונה באוונגרד המהפכני שלו.
המשבר ההיסטורי של האנושות מתמצה במשבר ההנהגה המהפכנית.
הפרולטריון והנהגתו
הכלכלה, המדינה, מדיניות
הבורגנות ויחסיה הבינלאומיים נגועים באופן חריף על ידי המשבר החברתי המאפיין את
המצב הקדם-מהפכני של החברה. המכשול העיקרי בדרך להפיכת המצב הקדם-מהפכני למצב
מהפכני,
הינו האופי האופורטוניסטי של הנהגת הפרולטריון,
פחדנותה הזעיר-בורגנית למול הבורגנות הגדולה, קשריה הבוגדניים עם זו האחרונה, גם
בעת גסיסתה.
בכל הארצות נתון הפרולטריון לחרדה עמוקה.
במיליוניהם עולים ההמונים שוב ושוב על דרך המהפכה. אולם בכל פעם, נתקלים הם
במנגנונים הביורוקרטים השמרניים שלהם עצמם.
מאז אפריל 1931, בצע הפרולטריון הספרדי סידרה
של ניסיונות-גבורה לקחת לידיו את השלטון ואת השליטה בגורלה של החברה. ברם, המפלגות
שלו עצמו - הסוציאל-דמוקרטית, הסטליניסטית, האנרכיסטית וה-פ.ו.ם., כל אחת בדרכה -
שמשו בתפקיד
בלם ובכך סללו את הדרך לניצחונו של פרנקו.
בצרפת הראה בעליל הגל העצום של שביתות יחד עם
תפיסות מפעלים, בעיקר ביוני 1936, כי הפרולטריון מוכן לחלוטין למיגור השיטה
הקפיטליסטית. ברם, הארגונים המנהיגים, סוציאליסטים, סטליניסטים וסינדיקליסטים
הצליחו, עם תווית של "חזית עממית", לתעל ולעצור, זמנית לפחות, את הגל
המהפכני.
הגל חסר התקדים של שביתות עם תפיסות מפעלים
וקצב הגידול המדהים של האיגודים המקצועיים התעשייתיים בארה"ב (סי.איי.או.),
מהווים את הניסוי הברור ביותר לשאיפתם הטבעית של הפועלים האמריקנים להתעלות לרמת
המשימות שהועידה להם ההיסטוריה. ברם, גם כאן, עושים הארגונים המנהיגים, כולל
ה-סי.איי.או. שהוקם זה עתה, כל שביכולתם על מנת לרסן ולשתק את המתקפה המהפכנית של
ההמונים.
המעבר הסופי של האינטרנציונל הקומוניסטי לצד
הסדר הבורגני, תפקידו הנגד-מהפכני, באורח ציני, בעולם כולו, בעיקר בספרד, בצרפת,
בארה"ב וביתר הארצות ה"דמוקרטיות", כל אלה יצרו קשיים נוספים
יוצאים מן-הכלל עבור הפרולטריון העולמי. תחת דגל מהפכת אוקטובר, גוזרת המדיניות
הפייסנית של "חזיתות עממיות" על מעמד הפועלים - חוסר אונים, וסוללת את
הדרך לפשיזם.
ה"חזיתות העממיות" מצד אחד, הפשיזם
מצד שני, אלה משאביו המדיניים האחרונים של האימפריאליזם במאבק נגד המהפכה
הפרולטרית. ברם, מנקודת מבט היסטורית אין שני המשאבים הללו אלא המצאות כוזבות.
התפוררות הקפיטליזם נמשכת הן בסימן הכומתה הפריגית בצרפת, כמו בסימן צלב-הקרס
בגרמניה. מיגור הבורגנות לבדו יכול לפלס מוצא.
כיוון מהלך ההמונים נקבע, מצד אחד, על ידי
התנאים האובייקטיביים של הקפיטליזם הנרקב; מצד שני, על ידי המדיניות הבוגדנית של
ארגוני הפועלים הישנים. מבין שני גורמים אלה, המכריע הוא, כמובן, הראשון: חוקי
ההיסטוריה חזקים יותר מן המנגנונים הביורוקרטיים. תהיינה מגוונות ככל שתהיינה
שיטותיהם של הסוציאל-בוגדים - למן החקיקה ה"סוציאלית" של ליאון בלום ועד
לסילופים המשפטיים של סטלין - הם לא יצליחו לעולם לשבור את כוח הרצון המהפכני של
הפרולטריון. מאמציהם הנואשים לעצור את גלגלי ההיסטוריה יוכיחו להמונים יותר ויותר,
כי משבר הנהגת הפרולטריון, אשר הפך למשבר התרבות האנושית, אינו ניתן לפתרון אלא על
ידי האינטרנציונל ה-4.
תכנית מינימום ותכנית מעבר
המשימה האסטרטגית של
התקופה הבאה - תקופה קדם-מהפכנית של אגיטציה, תעמולה והתארגנות - הינה התגברות על
הסתירה בין בשלות התנאים האובייקטיביים למהפכה לבין חוסר הבשלות של הפרולטריון
והאוונגרד שלו (מבוכה ועייפות של הדור הישן, העדר ניסיון של הדור הצעיר). יש לסייע
להמונים, בתהליך מאבקיהם היומיומיים, למצוא את הגשר בין תביעותיהם הנוכחיות לבין
התכנית של המהפכה הסוציאליסטית. גשר זה חייב לכלול מערכת של תביעות מעבר,
היוצאות מן התנאים הנוכחיים ומן התודעה הנוכחית של שכבות נרחבות של מעמד הפועלים,
והמובילות תמיד למסקנה יחידה וזהה: כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון.
הסוציאל-דמוקרטיה הקלאסית,
אשר פעלה בתקופה בה היה הקפיטליזם מתקדם, חילקה את תכניתה לשני חלקים בלתי תלויים
זה בזה: תכנית המינימום אשר הצטמצמה לרפורמות במסגרת החברה הבורגנית, ותכנית
המכסימום, אשר הבטיחה את החלפת הקפיטליזם בסוציאליזם, בעתיד בלתי מוגדר. בין
תכנית המינימום ותכנית המכסימום לא היה שום גשר. הסוציאל-דמוקרטיה אינה נזקקת לגשר
זה, כי אודות סוציאליזם היא מדברת רק בימי חג.
האינטרנציונל הקומוניסטי
עלה על דרך הסוציאל-דמוקרטיה בתקופת הקפיטליזם השוקע, כאשר כבר לא ניתן לדבר על
רפורמות חברתיות שיטתיות, ולא על העלאת רמת החיים של ההמונים; כאשר הבורגנות לוקחת
בידה האחת כפליים מאשר נתנה ביד שניה (מסים, חוקי מכס, אינפלציה,
"דפלציה", יוקר-מחיה, אבטלה, הסדרה משטרתית של שביתות, וכו'); כאשר כל
תביעה רצינית של הפרולטריון, ואפילו כל תביעה מתקדמת של הזעיר-בורגנות, מובילות
באורח בלתי נמנע מעבר לתחומי יחסי-הקניין הקפיטליסטיים והמדינה הבורגנית.
משימתו האסטרטגית של
האינטרנציונל ה-4 מסתכמת לא בתיקון הקפיטליזם, אלא במיגורו. מטרתו הפוליטית הינה
כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון על מנת לממש את נישול הבורגנות. ברם, ביצועה של
משימה אסטרטגית זו לא ישוער ללא הקדשת תשומת לב רבה ביותר לכל השאלות הטקטיות, ולו
גם הקטנות והחלקיות.
כל חלקי הפרולטריון, כל
שכבותיו, מקצועותיו וקבוצותיו, חייבים להיסחף לתנועה המהפכנית. ייחודה של התקופה
הנוכחית אינו בכך שהיא פוטרת את המפלגה המהפכנית מן העבודה היומיומית האפורה, אלא
בכך שמאפשרת היא לעבודה זו להתבצע באופן בלתי נפרד ממשימות המהפכה.
האינטרנציונל ה-4 אינו דוחה את תכנית תביעות
ה"מינימום" הישנות, במידה בה שמרו הללו על חיוניות כלשהי. הוא מגן בלי
לאות על זכויותיהם הדמוקרטיות של הפועלים והישגיהם החברתיים. אולם הוא מבצע עבודה
יומיומית זו במסגרת פרספקטיבה נכונה, מציאותית, כלומר מהפכנית. במידה בה מתנגשות
תביעות ההמונים ה"מינימליות", החלקיות, הישנות, במגמותיו ההרסניות
והמדרדרות של הקפיטליזם המנוון - מה שקורה על כל צעד ושעל - מעלה האינטרנציונל ה-4
מערכת של תביעות מעבר, שמשמעותן גלומה בהיותן מכוונות, באופן גלוי והחלטי,
יותר ויותר, כנגד עצם היסודות של המשטר הבורגני. "תכנית המינימום" הישנה
מוחלפת, באופן מתמיד, על ידי תכנית המעבר, החורגת מעבר לה, ואשר משימתה היא
גיוס שיטתי של ההמונים למען המהפכה הפרולטרית.
סולם שכר נייד
וסולם שעות-עבודה נייד
בתנאי הקפיטליזם המתפורר, ממשיכים ההמונים לחיות את
חייהם העלובים של המדוכאים אשר כעת, יותר מתמיד, חיים בצל האיום של הידרדרות לתהום
האביונות. נאלצים הם להגן על כיכר לחמם, גם אם הם אינם מסוגלים להרבותה או לשפר את
טיבה. אין אפשרות ואף לא צורך למנות בזה את מכלול התביעות החלקיות הצומחות בכל
פעם, מתוך נסיבות מוחשיות, לאומיות, מקומיות, מקצועיות. אולם שני פגעים כלכליים
בסיסיים, הממצים את האבסורד הגדל שבשיטה הקפיטליסטית, מחייבים סיסמאות ודרכי מאבק
מוכללות: אלו הם האבטלה ויוקר המחיה.
האינטרנציונל ה-4 מכריז מלחמת חרמה נגד מדיניות
בעלי-ההון, אשר במידה רבה היא גם מדיניות סוכניהם, הרפורמיסטיים, הנוטה להעמיס על
שכם העובדים את נטל המיליטריזם, המשבר, התפוררות מערכות המטבע וכל יתר המכות
המבטאות את גסיסת הקפיטליזם. האינטרנציונל ה-4 תובע תעסוקה ותנאי קיום הוגנים
לכל.
לא אינפלציה ולא ייצובה של המטבע יכולים לשמש
כסיסמאות לפרולטריון, משום שאלה הם שני קצותיו של אותו מקל. נגד יוקר-המחיה, אשר
יקבל אופי יותר ויותר פרוע ככל שיתקרב מועד המלחמה, לא ניתן להיאבק אלא עם הסיסמה
של סולם שכר נייד. ההסכמים הקיבוציים חייבים להבטיח העלאת שכר אוטומטית,
המותאמת לעליית המחירים של מוצרי-הצריכה.
מחמת אפשרות הניוון שלו עצמו, אין הפרולטריון יכול
להרשות את הפיכתם של חלק הולך וגדל של הפועלים למובטלים תמידיים, לאביונים
המתפרנסים על פירורים מצלחתה של חברה מתמוטטת. הזכות לעבוד היא הזכות
הרצינית היחידה שיש לפועל בחברה מושתתת על ניצול. ברם, זכות זו מופקעת ממנו על כל
צעד ושעל. כנגד האבטלה ה"מבנית" כמו ה"נסיבתית", הגיע הזמן
להעלות בד בבד עם הסיסמה של עבודות ציבוריות ,את הסיסמה של סולם שעות-עבודה
נייד. האיגודים המקצועיים ויתר ארגוני ההמונים חייבים לקשור את העובדים ואת
מחוסרי-העבודה על ידי סולידריות של אחריות הדדית. העבודה המצויה חייבת להתחלק בין
כל הפועלים והחלוקה חייבת לקבוע את אורך שבוע העבודה. השכר הממוצע של כל פועל נשאר
זהה לשכר שבוע העבודה הישן. עם הבטחה קפדנית של שכר מינימום, יוצמד השכר
לעליית המחירים. לא ניתן לקבל שום תכנית אחרת לתקופה הרת-האסונות הנוכחית.
בעלי הקנין ופרקליטיהם יוכיחו את "חוסר האפשרות
לממש" תביעות אלה. בעלי הקניין הפחות גדולים, פושטי-הרגל בעיקר, אף ייעזרו
בספרי החשבונות שלהם. הפועלים ידחו באורח חד משמעי נימוקים והתייחסויות אלה.
השאלה-אינה שאלת היתקלות "נורמלית" בין אינטרסים חומריים מנוגדים. זוהי
שאלה של הבטחת הפרולטריון מפני הניוון, הייאוש וההרס. זוהי שאלת החיים והמוות של
המעמד היחיד שהינו יוצר ומתקדם, ומכאן - של עתיד האנושות. אם אין הקפיטליזם מסוגל
לספק את התביעות העולות באופן בלתי נמנע מתוך הפגעים שהוא עצמו יוצר, ייכחד הוא !
ה"אפשרות" או "חוסר האפשרות" לממש את התביעות הינה, במקרה זה,
שאלה של יחסי כוחות, אשר לא ניתן לפתרה אלא על ידי מאבק. על בסיס מאבק זה, ותהיינה
אשר תהיינה ההצלחות המעשיות המיידיות, ייטיבו הפועלים להבין יותר מכל את ההכרח
בחיסול העבדות הקפיטליסטית.
במאבק למען תביעות חלקיות ותביעות מעבר
נזקקים הפועלים בתקופה הנוכחית, יותר מתמיד, לארגונים המוניים, וקודם כל לאיגודים
מקצועיים. הגידול העצום של האיגודים
המקצועיים בצרפת ובארה"ב הינו התשובה הטובה ביותר לאולטרה-שמאליים, בעלי התורה
של אפס-המעשה, אשר הטיפו כי "עבר זמנם" של האיגודים המקצועיים.
הבולשביקים-לניניסטים נמצאים בשורה הראשונה
של כל צורות המאבק,
גם במקום בו מדובר אך ורק באינטרסים החומריים הצנועים ביותר, או בזכויות הדמוקרטיות
של מעמד הפועלים. הם לוקחים חלק פעיל בחיי האיגודים המקצועיים ההמוניים, בפעלם
לחיזוקם ולהגברת רוח לחימתם. הם נלחמים מלחמת חרמה נגד כל הניסיונות לכפוף את
האיגודים
המקצועיים למדינה הבורגנית ולקשור את הפרולטריון על
ידי "בוררות חובה" וכל יתר צורות ההתערבות המשטרתית, לא רק הפשיסטיות,
אלא גם ה"דמוקרטיות". רק על בסיס פעילות זו ניתן להיאבק בהצלחה בתוך
האיגודים המקצועיים נגד הביורוקרטיה הרפורמיסטית, ונגד הביורוקרטיה הסטליניסטית.
הניסיונות הכיתתיים להקים או לשמר איגודים מקצועיים "מהפכניים" זעירים,
כמהדורה שניה של המפלגה, פירושם למעשה ויתור על המאבק על הנהגת מעמד הפועלים. יש
להעמיד כאן כעיקרון איתן: הבידוד-העצמי התבוסני של היציאה מן האיגודים המקצועיים
ההמוניים זהה לבגידה במהפכה, ואינו מתיישב עם ההשתייכות לאינטרנציונל ה-4.
יחד עם זאת, דוחה האינטרנציונל ה-4 ומוקיע
בתוקף כל פטישיזם איגוד-מקצועי, נחלתם של הטרייד-יוניוניסטיים, כמו של
הסינדיקליסטים.
א) אין לאיגודים המקצועיים, ולאור מטרותיהם,
הרכבם ואופי ההתגייסות לתוכם, לא יתכן שתהיה להם, תכנית מהפכנית מוגמרת; זאת הסיבה
שאין הם יכולים למלא את מקום המפלגה. בניית מפלגות מהפכניות לאומיות,
חטיבות של האינטרנציונל ה-4, זו המשימה המרכזית של תקופת המעבר.
ב) האיגודים המקצועיים, אפילו החזקים ביותר,
אינם מקיפים יותר מ-20% עד 25% ממעמד הפועלים, ולמעשה את השכבות בעלות ההכשרה
והשכר הגבוהים ביותר מתוכו. הרוב המדוכא ביותר של מעמד הפועלים אינו נסחף למאבק
אלא באופן תקופתי, בעתות תנופה יוצאת מגדר הרגיל של תנועת הפועלים. ברגעים אלה,
צריך להקים ארגונים אד-הוק, המקיפים את כל ההמונים במאבק: ועדי שביתות, ועדי
מפעלים, ולבסוף הסובייטים.
ג) בחינת ארגונים של השכבות העליונות של
הפרולטריון, מפתחים האיגודים המקצועיים, כפי שמעיד הניסיון ההיסטורי כולו, כולל
הניסיון הטרי של האיגודים האנרכו-סינדיקליסטים בספרד, מגמות חזקות של פייסנות כלפי
המשטר הדמוקרטי-בורגני. בתקופות של מאבקים מעמדיים חריפים, מתאמצים המנגנונים
המנהיגים של האיגודים המקצועיים להשתלט על תנועת ההמונים, על מנת ליטול ממנה את עוקצה.
דבר זה מתרחש כבר בשעה של שביתות פשוטות, בעיקר בשעה של שביתות המוניות עם
תפיסת מפעלים, המזעזעות את עקרונות הקניין הבורגני. בעתות מלחמה או מהפכה, כאשר מצב הבורגנות קשה
במיוחד, הופכים מנהיגי האיגודים המקצועיים, בדרך כלל, לשרים בורגנים.
הנה משום כך לא די בהתאמצות
חטיבות האינטרנציונל ה-4 לחדש את מנגנון האיגודים המקצועיים, על ידי כך שתצענה,
בתקיפות ובהחלטיות, ברגעים מכריעים, מנהיגים המוכנים למאבק, במקום העסקנים
השגרתיים והקרייריסטים.
בנוסף לכך עליהן להקים, במקרים שהדבר אפשרי, ארגוני מאבק עצמאיים, המתאימים יותר
למשימות המאבק ההמוני כנגד החברה הבורגנית. לשם כך אין להירתע, אם יש צורך בכך,
אפילו מניתוק גלוי מן המנגנון השמרני של האיגודים המקצועיים. אם נפשעת היא הפניית
העורף לארגוני ההמונים והסתפקות בהתארגנויות כיתתיות, לא פחות נפשעת היא הסכמה
סבילה להכפפת התנועה המהפכנית של ההמונים לפיקוח כנופיות ביורוקרטיות, ריאקציוניות
בגלוי או שמרניות מוסוות ("מתקדמות"). האיגוד-המקצועי אינו מטרה בפני
עצמה, אלא רק אחד האמצעים בדרך למהפכה הפרולטרית.
ועדי המפעלים
אופי תנועת הפועלים בתקופת
המעבר אינו סדיר ומאוזן, כי אם קדחתני ומתפרץ. הסיסמאות כמו צורות ההתארגנות,
חייבות להיות כפופות לאופי זה של התנועה. תוך התרחקות
מהשגרה כמפני הדבר, חייבת ההנהגה להיות קשובה לכל גילוי של יוזמת ההמונים עצמם.
השביתות עם תפיסת
מפעלים, אחד הביטויים האחרונים של יוזמה זו, חורגות
מגבולותיו של המשטר הקפיטליסטי ה"נורמלי". באופן בלתי תלוי מתביעות
השובתים, מנחית הכיבוש הזמני של מפעלים מכה על ציפור נפשו של הקניין הקפיטליסטי.
כל שביתה המלווה בתפיסת המפעל מעלה את שאלת הבעלות על המפעל: מיהו האדון, בעל-ההון
או הפועלים.
אם השביתה המלווה בתפיסת
המפעל מעלה שאלה זו מפעם לפעם, הרי ועד המפעל נותן לאותה שאלה עצמה ביטוי
מאורגן. בהיותו נבחר על ידי כל הפועלים והפקידים במפעל, יוצר ועד המפעל במחי יד
משקל-נגד לרצונו של המנהל.
לעומת ביקורת הרפורמיסטיים
לגבי המעבידים מן הטיפוס הישן, אלה המכונים "מעבידים מכוח ההשגחה", מן
הסוג של פורד, בהבדל מן הנצלנים ה"טובים", ה"דמוקרטים", אנו
מעלים את הסיסמה של ועדי מפעלים כמרכזי מאבק נגד הראשונים והאחרונים גם יחד.
הביורוקרטים של האיגודים
המקצועיים יתנגדו, בדרך כלל, ליצירת ועדי מפעלים, כשם שמתנגדים הם לכל צעד נחוש
בדרך לגיוס ההמונים. ברם, ככל שהתנועה תהא רחבה יותר, כן יקל לשבור את התנגדותם.
במקום שם שייכים כבר כל פועלי המפעל, בתקופות ה"שקטות", לאיגוד המקצוע,
תהיה חפיפה פורמלית בין הועד לבין זרוע האיגוד המקצועי, אולם הועד יחדש את הרכבו
וירחיב אח תפקידיו. ברם, המשמעות העיקרית של הועדים הינה היעשותם למטות-כלליים של
מאבק עבור השכבות הפועליות, אשר אין לאיגוד המקצועי גישה אליהן. דווקא משכבות אלה,
המנוצלות ביותר, יצאו הגדודים המסורים ביותר למהפכה.
ברגע
שמופיע הועד, נוצרת למעשה כפילות של השלטון במפעל. מעצם
מהותה, יש בכפילות השלטון משהו זמני, משום שכוללת היא בתוכה שני משטרים בלתי
מתיישבים זה עם זה: המשטר הקפיטליסטי והמשטר הפרולטרי. חשיבותם העיקרית של ועדי
המפעלים נעוצה דווקא בכך, שהם פותחים תקופה, אם לא מהפכנית באופן מיידי, למצער
קדם-מהפכנית, המשתרעת בין המשטר הבורגני לבין המשטר הפרולטרי. גלי תפיסות המפעלים,
שפשטו במספר ארצות, מוכיחים בעליל כי התעמולה למען ועדי מפעלים אינה טרם-זמנה ואף
אינה מלאכותית. גלים חדשים מסוג זה בלתי נמנעים הם בעתיד הקרוב. יש צורך להתחיל
בעוד מועד במערכה למען ועדי מפעלים, על מנת להיות מוכנים בבוא העת.
"סודות מסחריים" והפיקוח הפועלי על
התעשייה
הקפיטליזם
הליברלי, המבוסס על התחרות וחופש המסחר, כבר צלל אל נבכי העבר. הקפיטליזם
המונופוליסטי, אשר תפס את מקומו, לא זו בלבד שלא הפחית את האנרכיה של השוק, אלא,
להפך, העניק לה אופי זעזועי במיוחד. בצורך ב"פיקוח" על הכלכלה, ב"הנהלה" של
המדינה, ב"תכנון", מכירים כעת - לפחות באופן מוצהר - כמעט כל זרמי
המחשבה הבורגנית והזעיר-בורגנית, למן הפשיזם ועד לסוציאל-דמוקרטיה. עבור הפשיסטים
מדובר בעיקר בביזה "מתוכננת" של העם לתכליות צבאיות. הסוציאל-דמוקרטים מבקשים לרוקן את ים
האנרכיה בכפית ה"תכנון" הביורוקרטי. מהנדסים ופרופסורים כותבים מאמרים על
ה"טכנוקרטיה". בניסיונות ה"ויסות" הפחדניים שלהן, נתקלות
הממשלות הדמוקרטיות בחבלה שלא ניתן לגבור עליה, מצד ההון הגדול.
הקשר האמיתי בין המנצלים לבין
"מפקחים" דמוקרטיים מאופיין, בצורה הטובה ביותר, על ידי העובדה שהאדונים
"מתקני החברה", נעצרים על סף המונופולים ו"סודותיהם"
התעשייתיים והמסחריים, אחוזי התרגשות קדושה. כאן שולט עיקרון
"אי-ההתערבות". החשבונות בין בעל-ההון הבודד לבין החברה מהווים סוד של
בעל-ההון: אין הם מעניינה של החברה. ה"סוד" המסחרי מוצדק תמיד, כמו
בתקופת הקפיטליזם הליברלי, על ידי צרכי ה"תחרות". למעשה, למונופולים אין
סודות אלה בפני אלה. הסוד המסחרי בתקופה הנוכחית הינו קשר מתמיד של ההון
המונופוליסטי נגד החברה. התכניות לצמצום שלטונם המוחלט של ה"מעבידים מכוח
ההשגחה" אינן אלא בדיחה עלובה, כל עוד יכולים הבעלים הפרטיים של אמצעיה ייצור
החברתיים להסתיר מן היצרנים ומן הצרכנים את תמרוני הניצול, הביזה והרמאות. ביטול
"הסוד המסחרי" הוא הצעד הראשון בדרך לפיקוח אמיתי על התעשייה.
זכותם של הפועלים להכיר את "סודות"
המפעל, המונופול, ענף התעשייה, הכלכלה הלאומית בשלמותה - אינה נופלת מזכותם של
בעלי ההון. בראש ובראשונה חייבים הבנקים, התעשייה הכבדה והתחבורה המרוכזת, להימצא
בהתבוננות ובעיקוב.
המשימות הראשונות של
הפיקוח הפועלי מבטאות בבירור גודל ההכנסות וההוצאות של החברה, החל מן המפעל הבודד;
קביעת חלקו האמיתי של בעל-ההון כפרט, ושל כל המנצלים בכלל, מתוך ההכנסה הלאומית;
חשיפת החישובים שמאחורי הקלעים וגזלנות הבנקים והמונופולים; ולבסוף, גילוי לעיני
כל החברה, של הבזבוז המדהים של כוח-עבודה אנושי, שהינו תוצאת האנרכיה הקפיטליסטית
והרדיפה אחרי רווח, גרידא.
שום פקיד של המדינה הבורגנית
אינו מסוגל לבצע כיאות עבודה זו, תהיינה אשר תהיינה הסמכויות שחפצים להעניק לו.
העולם כולו היה עד לחוסר האונים של הנשיא האמריקני רוזבלט ושל ראש-הממשלה הצרפתי
ליאון בלום נוכח הקשר של ה-"60" או של "200 המשפחות". על מנת
לשבור את התנגדות המנצלים יש צורך בלחץ ההמוני של הפרולטריון. ועדי המפעלים, ורק
הם, מסוגלים להבטיח פיקוח אמיתי על הייצור, תוך הסתייעות במומחים הישרים והמסורים
לעם: רואי-חשבונות, סטטיסטיקאים, מהנדסים, מדענים וכוי - כיועצים ולא
כ"טכנוקרטים".
המאבק נגד האבטלה בעיקר, לא
ישוער ללא ארגון נרחב ונחוש של עבודות ציבוריות בקנה-מידה גדול. אולם
לעבודה אלה לא תוכל להיות חשיבות רצופה ומתקדמת, הן לגבי החברה, כמו לגבי המובטלים
עצמם, אלא אם כן מהוות הן חלק מתכנית כללית, ערוכה למספר שנים. במסגרת תכנית כזו,
יתבעו הפועלים את חידוש העבודה, כשרות ציבורי, במפעלים הפרטיים אשר נסגרו בעקבות
המשבר. במקרים אלה יפנה הפיקוח הפועלי את מקומו לניהול ישיר על ידי הפועלים.
בלי פיקוח פועלי, מבלי
שהפועלים עצמם יתבוננו בכל המנגנונים הגלויים והמוסווים של הכלכלה הקפיטליסטית,
אין להעלות על הדעת עיבודה של תכנית כלכלית, ולו הפשוטה ביותר - מנקודת מבט
האינטרסים של הפועלים, ולא של המנצלים. שומה על ועדי המפעלים השונים לבחור בועידות
מתאימות, ועדים של המונופולים, של ענפי-תעשיה, של אזורים כלכליים, ולבסוף - של כל
התעשייה הלאומית בכללה. כך ייהפך הפיקוח הפועלי לבית הספר של הכלכלה המתוכננת.
על ידי הניסיון בפיקוח, יתכונן הפרולטריון לנהל במישרין את התעשייה המולאמת, בבוא
השעה.
לבעלי-ההון, בעיקר
הבינוניים והזעירים, המציעים לעתים הם עצמם לפתוח את ספרי החשבונות בפני
הפועלים - בעיקר על מנת להוכיח להם את הצורך בהקטנת השכר - ישיבו הפועלים כי מה
שמעניין אותם אינו הנהלת החשבונות של פושט-רגל זה או אחר, כי אם הנהלת החשבונות של
כל המנצלים. הפועלים אינם יכולים ואינם רוצים להתאים את רמת-חייהם לאינטרסים של
בעל-הון זה או אחר, שהפך קרבן משטרו שלו עצמו. המשימה היא בנייה-מחדש של כל שיטת
הייצור והחלוקה, על בסיס רציונלי ומכובד יותר. אם ביטול הסוד המסחרי הוא תנאי
הכרחי לפיקוח פועלי, פיקוח זה מהווה את הצעד הראשון בדרך לניהול הסוציאליסטי של
הכלכלה.
נישול קבוצות מסוימות של בעלי-הון
התכנית הסוציאליסטית של
הנישול, כלומר של המיגור המדיני של הבורגנות וחיסול שליטתה
הכלכלית, אינה צריכה בשום אופן למנענו, בתקופת המעבר הנוכחית, מלתבוע בהזדמנויות
המתאימות הפקעת ענפי תעשיה מסוימים, מבין החיוניים ביותר לקיום הלאומי, או נישול
קבוצות מסוימות מתוך הבורגנות, מבין הטפיליות ביותר.
לכן, כנגד ההטפות
הבכייניות של האדונים הדמוקרטים, בדבר הדיקטטורה של "60 המשפחות"
בארה"ב, או של "200 המשפחות" בצרפת, אנו מעלים את התביעה לנישול 60
או 200 פיאודלים קפיטליסטים אלה.
בדיוק באותה מידה, תובעים
אנו את הפקעת החברות המונופוליסטיות של תעשיית-המלחמה, מסילות-הברזל, המקורות
החשובים ביותר של חומרי-גלם וכו'.
ההבדל בין תביעות אלה לבין
הסיסמה הרפורמיסטית המעורפלת למדי של "הלאמה", נעוץ בכך ש:
1) אנו דוחים מתן פיצוי.
2) אנו מזהירים את ההמונים
נגד הנוכלים של "החזית העממית", אשר בשלמם מס-שפתיים להלאמות, נשארים
למעשה סוכני ההון.
3) אנו קוראים להמונים שלא
לסמוך אלא על כוחם המהפכני שלהם עצמם.
4) אנו מקשרים את שאלת
ההפקעה עם זו של שלטון הפועלים והאיכרים.
ההכרח להעלות את סיסמת
ההפקעה באגיטציה היומיומית, כלומר בצורה חלקית, ולא רק מנקודת מבט תעמולתית,
בצורתה הכללית, נובע מן העובדה שענפי התעשייה חשובים נמצאים ברמות שונות של
התפתחות, תופסים מקומות שונים בחיי החברה ועוברים דרך שלבים שונים של
מלחמת-המעמדות. העלייה המהפכנית הכללית של הפרולטריון ,רק היא יכולה להעמיד את
הנישול הכללי של הבורגנות על הפרק. מטרת תביעות המעבר היא להכין את הפרולטריון
לפתרון בעיה זו.
הפקעת הבנקים הפרטיים והעברת מערכת האשראי לידי המדינה
האימפריאליזם משמעו שלטון
ההון הפיננסי. לצד הסינדיקטים והטראסטים, ולעתים מאד קרובות מעליהם, מרכזים הבנקים בידיהם את השליטה הממשית
בכלכלה. מבחינת המבנה, משקפים הבנקים באופן מרוכז את כל המבנה של הקפיטליזם
בן-זמננו: הם משלבים את נטיות המונופול עם נטיות האנרכיה. הם
מארגנים נסים טכנולוגיים, מפעלי-ענק, טראסטים רבי עוצמה; הם גם מארגנים את יוקר
החיים, את המשברים ואת האבטלה. בלתי אפשרי לצעוד צעד רציני אחד קדימה במלחמה נגד
שררת המונופולים והאנרכיה הקפיטליסטית, המשלימים זה את זה במלאכת ההרס שלהם, אם
משאירים את הגה השליטה של הבנקים בידי בעלי-ההון הדורסניים.
על מנת להגשים מערכת
השקעות ואשראי אחת, בהתאם לתכנית רציונלית התואמת את האינטרסים של העם כולו, יש
למזג את כל הבנקים למוסד לאומי אחד ויחיד. רק הפקעת הבנקים הפרטיים וריכוז מערכת
האשראי כולה בידי המדינה, יוכלו לספק לזו האחרונה את האמצעים הממשיים,
כלומר החומריים ולא רק מדומים וביורוקרטיים, ההכרחיים לשם התכנון הכלכלי.
הפקעת הבנקים אין משמעה
בשום מקרה הפקעת הפיקדונות הבנקאיים הקטנים. נהפוך הוא: עבור המפקידים הזעירים
יוכל בנק המדינה היחיד ליצור תנאים עדיפים על תנאי הבנקים הפרטיים. באותה
מידה, רק בנק המדינה יוכל לכונן, עבור האיכרים, האומנים והסוחרים הזעירים, תנאי
אשראי נוחים ביותר, כלומר במחיר זול. עם זאת, חשובה יותר היא העובדה, שכל הכלכלה,
וקודם כל התעשייה הכבדה והתובלה, בהיותם מנוהלים על ידי מטה-כללי פיננסי יחיד,
ישמשו את האינטרסים החיוניים של הפועלים ושל כל יתר העובדים.
ברם, העברת הבנקים לידי
המדינה לא תישא תוצאות חיוביות אלה, אלא אם יעבור שלטון המדינה עצמו בשלמות,
מידי המנצלים לידי העובדים.
משמרות השביתה, משמרות ההגנה, המיליציה הפועלית,
חימוש הפרולטריון
שביתות עם תפיסות מפעלים
הינן אזהרה רצינית מאד, מטעם ההמונים, המכוונת לא רק לבורגנות, אלא גם לארגוני
הפועלים, כולל האינטרנציונל ה-4. ב-1919-1920
, השתלטו הפועלים
האיטלקים על המפעלים, מיוזמתם הם, ובכך נתנו ל"מנהיגיהם" את
האות על בואה של המהפכה החברתית. ה"מנהיגים" לא התייחסו לאות. התוצאה
היתה ניצחון הפשיזם.
שביתות עם תפיסות מפעלים
עדיין אינן לקיחת המפעלים בצורה האיטלקית. אולם הן מהוות שלב מכריע בכוון זה.
המשבר הנוכחי עשוי להחריף עד לשיא את קצב מלחמת המעמדות ולהחיש את השתלשלות
המאורעות. ברם, לא צריך לחשוב שמצב מהפכני צומח בבת-אחת. למעשה, מתבטאת התקרבותו
בסדרה שלימה של התפרצויות. גל השביתות עם תפיסות מפעלים מהווה בדיוק את אחת
ההתפרצויות בסדרה זו. משימת החטיבות של האינטרנציונל ה-4 היא לסייע לאוונגרד
הפרולטרי להבין את האופי הכללי והקצבים של תקופתנו, ולהפרות את מאבק ההמונים בעוד
מועד, בסיסמאות יותר ויותר נחושות ובאמצעי לוחמה ארגוניים.
החרפת מאבק הפרולטריון משמעה החרפת שיטות מתקפת-הנגד של ההון.