נכתב על ידי: וולטרין דה קלייר
שנת פרסום:1903
תרגום לעברית: טל מטלון
זכויות: כל זכויות התרגום לעברית לטל מטלון ©
קידוד רשת: גל.י
"הנה שומר אחד, והנה עוד אחד בקצה השני. אני הייתי פה, מול השער. את מכירה את הבעיות בגיאומטריה עם הארנבת וכלבי הציד – הם אף פעם לא רצים בקו ישר, אלא תמיד בעקומה, אז, מבינה? והשומר לא היה חכם יותר מהכלבים. אם הוא היה רץ ישר לשער הוא היה תופס אותי."
זה היה פיטר קרופוטקין שסיפר על בריחתו ממבצר פטרו-פולובסקי[1]. שלושה פירורי לחם על השולחן סימנו את המיקומים היחסיים של השומרים המרומים ושל האסיר הנמלט. המספר פורר אותם מהלחם של ארוחת הצהריים והפיל אותם על השולחן בחיוך משועשע. המשולש שהתקבל היה נקודת ההתחלה של גלות לכל החיים של האדם הדגול ביותר, מלבד טולסטוי,שיצא מרוסיה: מאותו הרגע החלו השיטוטים הרבים בשדות זרים ואימוץ הכינוי הפשוט שניתן באהבה "חבר", שבשבילו הוא ויתר על "נסיך", אותו תיעב.
היינו שלושתנו יחד בבית הקטן והפשוט של פועל לונדוני – וויל ווס[2], סנדלר לשעבר, קרופוטקין ואני. ישבנו לתה האנגלי הביתי, אוכלים פרוסות דקות של לחם עם חמאה, ודיברנו על הדברים שקרובים ביותר ללבנו, שכמו בכל פעם ששניים או שלושה אנארכיסטים נפגשים, היו ההוכחות הקיימות להתפשטות החירות ומה עושים חברינו בכל הארצות. ומאחר ומה שהם אומרים ועושים מוביל לעתים קרובות למאסר, השיחה זרמה באופן טבעי לנסיון של קרופוטקין בבריחה מלאת התעוזה שלו, שבגללה השלטונות הרוסיים רודפים אותו עד היום.
מהר מאוד הציץ הזקן בשעון וזינק בזריזות: "אני מאחר. להתראות, וולטרין, להתראות, וויל. פה המטבח? אני צריך להפרד מגברת טרנר ומליזי."[3] והוא יצא אל המטבח, לא מוכן, למרות שאיחר, לוותר על לחיצת יד עם נשים שהוא בקושי שטף איתן צלחת. כזה הוא קרופוטקין, אדם שהאישיות שלו מורגשת יותר מכל אחת אחרת בתנועה האנארכיסטית – הגבר הכי עדין, חביב ובלתי מנוצח. כקומוניסט ואנארכיסט, לבו פועם בקצב של הדופק המשותף של העבודה והחיים.
אני לא קומוניסטית, למרות שאבא שלי היה, וגם אבא שלו, בתקופה הסוערת של 48[4], וזו כנראה הסיבה הראשונית להתנגדות שלי למצב הנוכחי: בבסיסן, אמונות הן בעיקר רגשניות.ואם אני מנסה להסביר את עצמי על בסיס דברים אחרים, זו תהיה טעות מבלבלת בלוגיקה. כי על פי השפעות וחינוך מוקדמים, הייתי צריכה להיות נזירה ולבלות את חיי בהאדרת סמכות בצורתה המזוקקת ביותר, כמו שחלק מבנות כיתתי עושות בשעות אלה בבתי המסיון של מסדר השם הקדוש של ישוע ומריה. אבל הרוח המרדנית המשפחתית נכנסה בי בגיל ארבע-עשרה,כשהייתי תלמידה במנזר של גבירתנו מאגם הורון בסרניס, אונטריו[5]. כמה שאני מרחמת על עצמי עכשיו, כשאני נזכרת בזה, נשמה קטנה בודדה ומסכנה, נאבקת לבדה בחשיכה של האמונה התפלה הדתית, לא מסוגלת להאמין ובכל זאת, בפחד מתמיד מפני שליחה לגיהנום,חם, פראי ונצחי, אם לא אתוודה ואחזור בתשובה מיד! אני זוכרת כל כך טוב את האנרגיה המרירה בה דחיתי את הפקודות של המורה שלי, כשאמרתי לה שאני לא רוצה להתנצל על אשמה שחרצה את דיני, כי אני לא חושבת שטעיתי, ושאני לא ארגיש את מה שאני אומרת. "זה לא נחוץ" היא אמרה, "שנרגיש את מה שאנחנו אומרים, אבל תמיד צריך לציית לממונים עלינו." "אני לא אשקר" עניתי בלהט, ובאותו זמן רעדתי מפחד שמא אי הציות שלי דן אותי לייסורים!
סוף סוף, אחרי מאבק קשה, מצאתי את דרכי החוצה , וכשעזבתי את המוסד שלוש שנים לאחר מכן, יכולתי לחשוב באופן עצמאי, אף כי מעולם לא ראיתי ספר ולא שמעתי מילה שיכלו לעזור לי בבדידותי. הייתי כמו גיא צלמוות, ועוד יש צלקות לבנות בנשמתי, במקומות בהם בורות ואמונות תפלות צרבו אותי באש הגיהנום שלהן באותם ימים מחניקים. האם אני כופרת? זו המילה שלהם, לא שלי. מלבד אותו מאבק בנעוריי, כל האחרים היו קלים, כי מול כל מה שהתקיים בחוץ, בתוכי כוח הרצון שלי היה עצום. הוא מעולם לא נשבע אמונים לשום דבר, ולעולם לא יעשה זאת. הוא נע בקביעות בכיוון אחד, הידיעה והבטחון בחירות שלו עצמו, עם כל האחריות שנלווית לכך.
סוף סוף, אחרי מאבק קשה, מצאתי את דרכי החוצה , וכשעזבתי את המוסד שלוש שנים לאחר מכן, יכולתי לחשוב באופן עצמאי, אף כי מעולם לא ראיתי ספר ולא שמעתי מילה שיכלו לעזור לי בבדידותי. הייתי כמו גיא צלמוות, ועוד יש צלקות לבנות בנשמתי, במקומות בהם בורות ואמונות תפלות צרבו אותי באש הגיהנום שלהן באותם ימים מחניקים. האם אני כופרת? זו המילה שלהם, לא שלי. מלבד אותו מאבק בנעוריי, כל האחרים היו קלים, כי מול כל מה שהתקיים בחוץ, בתוכי כוח הרצון שלי היה עצום. הוא מעולם לא נשבע אמונים לשום דבר, ולעולם לא יעשה זאת. הוא נע בקביעות בכיוון אחד, הידיעה והבטחון בחירות שלו עצמו, עם כל האחריות שנלווית לכך.
אני בטוחה שזו הסיבה האמיתית שקיבלתי את האנארכיזם, למרות שהמועד המדוייק בו הנטיות שלי הבשילו לכדי הגדרה היו האירועים ב 1886-87, כאשר חמישה אנשים חפים מפשע נתלו בשיקגו בגלל אשם אחד שזהותו עדיין לא ידועה[6]. עד אז האמנתי בצדק ההכרחי של החוק האמריקאי, במשפט ובחבר מושבעים. אחרי האירועים לא יכולתי יותר. הקלון של המשפט ההוא נכנס להיסטוריה, והשאלה שהוא עורר לגבי האפשרות של צדק תחת חוק הפכה לזעקה שהרעישה את כל העולם. עם השאלה הזו שניסתה להשמע, כשהייתי צעירה ונלהבת וכל השאלות לחצו עליי בכוח שמאוחר יותר בחיי ארגיש לשווא, ניסיתי להשתתף בכנס לזכר פיין,בפינה שכוחת-אל של העולם בין ההרים ותלוליות השלג של פנסילבניה. הרציתי על מחשבה חופשית באותה תקופה, ודיברתי באותו אחר צהריים על מפעל החיים של פיין[7]. בערב ישבתי בקהל והקשבתי לקלארנס דארו[8] מרצה על סוציאליזם. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי איזושהי תכנית לשיפור המצב של מעמד הפועלים שכללה הסבר כלשהו של תהליך ההתפתחות הכלכלית, והרגשתי כאילו עד עכשיו תעיתי בחשכה ועכשיו אני רצה לכיוון האור.אני מחייכת עכשיו במחשבה על כמה מהר אימצתי את התווית "סוציאליסטית" וכמה מהר השלכתי אותה הצדה. אני מקווה שאף אחד לא יילך בעקבותיי, אבל הייתי צעירה. ששה שבועות מאוחר יותר נענשתי על הפזיזות שלי, כשניסיתי להגן על אמונתי בפני רוסי יהודי קטן בשם מזורסקי, במועדון דיונים בפיטסבורג. הוא היה אנארכיסט, והיה בו מעט מהטיפוס הסוקרטי. הוא תשאל אותי והוביל אותי לבורות רבים, מתוכם הוצאתי את עצמי בקושי רב, רק כדי ליפול לבורות אחרים שהוא חפר בחיוך בעודי מטפסת מהקודמים. הצורך בבסיס איתן יותר נהיה ברור, וממנו החל מסע של למידה של עקרונות הסוציולוגיה והסוציאליזם והאנארכיזם המודרניים כפי שהם הוצגו בכתבי העת הקבועים שלהם. כתב העת חירות של בנג'מין טאקר[9], פרשן האנארכיזם האינדיבידואלי, שכנע אותי בסופו של דבר ש"החירות אינה בתו,אלא אמו של הסדר"[10]. ולמרות שאני כבר לא מאמינה בבשורה הכלכלית לה הטיף טאקר,הדוקטרינה של האנארכיזם עצמו, כפי שנתפסה אז, רק התרחבה, העמיקה והתחזקה עם השנים.
עבור אלה שלא מכירים את התנועה, המושגים השונים מבלבלים. אנארכיזם הוא, בבסיסו, סוג של פרוטסטנטיות, שהמאמינים בו מאוחדים באמונה הגדולה והכוללת שכל צורה של סמכות חיצונית צריכה להיעלם ובמקומה צריכה להתקיים רק שליטה-עצמית, אבל נחלקים בתפיסות שלנו לגבי צורתה של החברה העתידית.
האינדיבידואליזם מניח שרכוש פרטי הוא הבסיס לחירות אישית, וטוען שמושג זה כולל בעלות מלאה של האדם על תוצרתו ועל החלק מרכוש הכלל הטבעי בו האדם עשוי להשתמש.אנארכיזם-קומוניסטי, לעומתו, טוען שרכוש פרטי אינו בר מימוש וגם אינו רצוי, שרק החזקה משותפת ושימוש בכל המקורות הטבעיים ואמצעי הייצור החברתיים יכולים לבטח את היחיד מפני חזרה לאי שוויון ומשרתיו של האי שוויון, ממשלות ועבדות. תפיסתי האישית הא ששתי הגישות לחברה, כמו הרבה צורות ביניים, ייבחנו במקומות רבים בהיעדרו של שלטון, על פי האינסטינקטים והמצב החומרי של האנשים באותם מקומות, אבל שניתן להציע התנגדויות מבוססות היטב לכל אחת מהן. רק חירות ונסיון יכולים לקבוע את הצורה הטובה ביותר לחברה.ולכן אני לא מגדירה את עצמי כשום דבר מלבד פשוט אנארכיסטית.
אבל לא הייתי רוצה שהעולם יחשוב שאני "אנארכיסטית מקצועית". לאנשים מבחוץ יש אולי דעות שונות עלינו, אחת מהן היא שאנארכיסטים לא עובדים אף פעם. להיפך, אנארכיסטים הם כמעט תמיד עניים, ורק העשירים חיים בלי לעבוד. מעבר לכך, אנחנו מאמינים שכל אדם בריא יבחר, על פי כללי הפעילות שלו, לעבוד, אם כי לא כמו עכשיו, כי כיום יש מעט מאוד הזדמנויות לאדם למצוא את הייעוד האמיתי שלו. ולכן אני, שלו הייתי חופשית הייתי בוחרת מקצוע אחר,עובדת כיום כמורה לשפות. כבר שתיים עשרה שנה מאז שהייתי מובטלת בפילדלפיה וקיבלתי הצעה מקבוצת פועלים רוסים יהודים במפעל ללמד אנגלית בכיתת ערב בסניפים השיתופיים.ברור לי שמלבד הרצון לעזור לי להתפרנס היתה להם גם תקווה שדרך הלימוד אצטרף לתעמולה של המטרה המשותפת שלנו. אבל המקרי הפך שוב לעקרוני, ונשארתי מורה של פועלות ופועלים מאותו יום והלאה. בשתים עשרה השנים הללו, בהן אני חיה ועובדת עם מהגרים יהודים ואוהבת אותם, לימדתי מעל אלף, וגיליתי שהם, ככלל, התלמידים המבריקים ביותר, הכי מתמידים והכי מוכנים להקריב, ובנעוריהם חולמי אידאלים סוציאליסטיים. בעוד שה"אמריקאי האינטיליגנט" מקלל אותם כ"זרים בורים", בעוד שהפועל קצר הרואי הופך את חייהם של ה"יהודונים" לכמה שפחות נסבלים, האדם השנוא עשה את דרכו, בשקט ובסבלנות,כנגד כל זה. בעצמי ראיתי גבורה אמיתית כזו בחינוך שמועבר לילדות וילדים, ואפילו נשים וגברים עם משפחות, מעבר לגבולות האמונה של אנשים רגילים. קור, רעב, בידוד, כולם נסבלו שנים בכדי להשיג אמצעי לימוד, ואף יותר גרוע, תשישות של הגוף עד כדי כחישות – כל אלה נפוצים. אבל בתוך כל זה, הדמיון החברתי של הצעירים כל כך להוט, שרובם מוצאים את הזמן לבקר במועדונים ואגודות שבהם מתקיימים דיונים בחשיבה רדיקלית, ובמוקדם או מאוחר הם באים בברית עם קבוצות סוציאליסטיות, ליגות ליברליות, Single Tax Clubs, או קבוצות אנארכיסטיות. היומון הסוציאליסטי הגדול ביותר באמריקה הוא היומון היהודי [11]Vorwaerts,ורוב פעילי השטח הכשירים הם יהודים, גם בין האנארכיסטים.
אני לא תועמלנית בכל מחיר, כי אם הייתי, הייתי מסיימת את הסיפור פה. אבל האמת מחייבת אותי להוסיף, שככל שהשנים עברו, וההסתננות והספיגה של החיים המסחריים האמריקאיים המשיכו, התלמידים שלי הפכו למקצוענים מצליחים, ההילה המוזהבת של ההתלהבות מתפוגגת, והמורה המבוגרת נאלצת לחפש אחווה בקרב הצעירים החדשים, שעדיין רצים קדימה בעיניים בוערות, עדיין רואים את מה שאבד לעד לאלה שאותם הצלחה חומרית סיפקה וטימטמה. זה מביא לבכי לפעמים, אבל כמו שקרופוטקין אומר – "תני להם ללכת,קיבלנו מהם את המיטב". אחרי הכל, מיהם המבוגרים באמת? אלה שנשחקים באמונה וכוח, ופורשים לכסאות נוחים וחיים קלים, לא קרופוטקין, עם כל ששים שנותיו, עם עיניו הבורקות והעניין הנלהב והילדותי שלו. לא ג'ון מוסט המשלהב, "סוס המלחמה הזקן של המהפכה", שלא נשבר גם אחרי עשר שנים בבתי כלא באירפה ובאמריקה, לא לואיז מישל[12] אפורת השיער, עם הילת הבוקר שעדיין זורחת במבטה הנלהב הנשקף מעבר לזכרונות המודחקים מניו קלדוניה, לא דייר ד. לאם[13], שעדיין מחייך בקברו, לדעתי, וגם לא טאקר, לא טרנר, לא תרזה קליירמונט[14] ולא ז'אן גראב[15] – לא הם. פגשתי את כל אלה והרגשתי את החיים קופצים ופועמים דרך לבם וידם, שמחים, נלהבים, מזנקים לפעולה. לא הם הזקנים, אלא לבך הצעיר שפושט רגל מתקווה חברתית, נרקב בחברה התפלה וחסרת התכלית הזו. הרי לא תהיו צעירים לנצח, אז תהיו אנארכיסטים, ותחיו עם אמונה ותקווה, גם בזקנתכם.
אני בספק אם לעוד תקווה כלשהי יש את היכולת לשמור על האש בוערת כמו זו שראיתי ב1897, כשפגשתי את הגולים הספרדים שהשתחררו ממבצר מונז'ואיק[16]. יחסית מעט אנשים באמריקה מכירים את הסיפור על העינויים שהם עברו, למרות שהפצנו חמישים אלף עותקים מהמכתבים שהוברחו מהכלא, וכמה עיתונים פרסמו אותם. אלה היו מכתבים של אנשים שנאסרו על רק על בסיס חשד בפשע שביצע אדם לא ידוע, וסבלו עינויים שרק מלשמוע אודותיהם עוברת צמרמורת בכל הגוף. ציפורניהם נתלשו, ראשיהם נמחצו בקסדות מתכת,החלקים הרגישים ביותר בגופם נכרכו בין מיתרי גיטרה, בשרם נצרב בברזלים אדומים לוהטים.הם ניזונו מדגים מלוחים אחרי ימים של הרעבה, ונמנעה מהם גישה למים. חואן אולה, נער בן תשע-עשרה, השתגע. אחר הודה בדברים שלא עשה ושלא שמע אודותיהם מעולם. זו לא פנטזיה נוראית. אני, שכותבת, לחצתי בעצמי כמה מהידיים המצולקות הללו. ללא אפליה, ארבע מאות אנשים בעלי אמונות שונות – רפובליקנים, אנשי איגודים, סוציאליסטים, בונים חופשיים,וגם אנארכיסטים – הושלכו למרתפים ועונו ב"זרו" הידוע לשמצה. לא מפתיע שהרבה מהם נהיו אנארכיסטים. היו עשרים ושמונה בקבוצה הראשונה שפגשנו בתחנת יוסטון באותו אחר צהריים של אוגוסט, חסרי בית תועים במערבולת של לונדון, ששוחררו ללא משפט אחרי חודשים של מאסר, וצוו לעזוב את ספרד תוך ארבעים ושמונה שעות! הם עזבו בעודם שרים את שירי הכלא שלהם, ועדיין, מעבר לחשכה ולצער שבעיניהם אפשר היה לראות את פריחת מאי הנצחית. הם נסחפו במהירות, בעיקר לדרום אמריקה, שם הופיעו מאז ארבעה או חמישה עיתונים אנארכיסטיים חדשים, וכמה נסיונות התיישבות אנארכיסטיים קמו. וכך הרודנות מביסה את עצמה, והגלות הופכת לזורעת זרעי המהפכה.
ולא רק למי שהיו עד כה רדומים היא מביאה התעוררות, אלא שגם כל האופי של התנועה בכל העולם משתנה בעקבות התפוצה של חברים מכל האומות בינם לבין עצמם. התנועה האמריקאית במקור, היצירה הילידית שקמה עם ג'וזאיה וורן[17] ב-1829, הייתה אינדיווידואליסטית לחלוטין. תלמידי כלכלה יבינו בקלות את הסיבות החומריות וההיסטוריות שהובילו להתפתחות כזו. אבל בעשרים השנים האחרונות הרעיון הקומוניסטי התפתח רבות,בעיקר הודות לריכוז הייצור הקפיטליסטי שהניע את הפועל האמריקאי להבין את הרעיון של סולידריות, וגם בעקבות הגירוש של פעילים קומוניסטים מאירופה. ושינוי נוסף התרחש בעשר השנים האחרונות. עד לפני עשר שנים, היישום של הרעיון צומצם בעיקר לענייני תעשייה,ואסכולות כלכליות השמיצו זו את זו. כיום מתפתחת סובלנות רחבה וידידותית. הדור הצעיר מזהה את הסחף האדיר של הרעיון בכל תחומי האמנות, המדע, הספרות, החינוך, היחסים המיניים והמוסר האישי, כמו גם בכלכלה החברתית, ושמח להצטרף לשורותיהם של אלה שנאבקים כדי להשיג חיים חופשיים, בכל תחום שהוא. כי זו המשמעות האמיתית של אנארכיזם,התרת החיים משלשלאותיהם אחרי אלפיים שנה של סגפנות וצביעות נוצריות.
מלבד שאלת האידאלים, ישנה שאלת המתודה. "איך את מציעה להגיע לכל זה?" היא השאלה שאנחנו נשאלים הכי הרבה. אותו תהליך שינוי קיים גם פה. פעם היו "קווייקרים" ו"מהפכנים",ועדיין ישנם. אבל בעוד כל קבוצה לא מחבבת את השנייה, לאחרונה הם למדו שלכל אחת מהקבוצות יש דרך להשתמש במשחק הגדול של הכוחות העולמיים. אף אדם בפני עצמו אינו יחידה, ובכל נשמה איוב עדיין נלחם בישו. אבל עם כל זאת, רוחו של השלום גדלה. אולי אין טעם לומר זאת, אבל אנארכיסטים באופן כללי מאמינים שהבעיות העיקריות בתעשייה ייפתרו ללא שימוש בכוח, אבל באותה מידה אין טעם להניח שאנארכיסטים מאמינים שכוח בפני עצמו הוא דבר רצוי, או שהוא הוא הפתרון האולטימטיבי לכל בעיה שהיא, הרי רק מנסיונות בדרכי שלום יכול לבוא הפתרון, ואת זה יודעים מצדדי הכוח ממש כמו הטולסטויאנים. רק שהם חושבים שהרודנות הקיימת כיום מעוררת התנגדות. התפוצה של ספריו של טולסטוי "מלחמה ושלום" ו"העבדות בימינו" (לא הצלחתי למצוא בחיפוש זריז איך תרגמו את השם לעברית בעבר), וצמיחתן של מספר קבוצות טולסטויאניות ששואפות להפיץ את הספרות של אי-ההתנגדות, מוכיחות שרבים מקבלים את הרעיון שקל יותר להשתלט על מלחמה בעזרת שלום. אני אחת מהם. אני לא רואה סוף לפעולות הנקמה אלא אם מישהו יפסיק לנקום, אבל אין לטעות ולראות בעמדה זו כניעה מתרפסת או ויתור צייתני: אעמוד על זכויותיי, בלי להתחשב במחיר שאולי אשלם, ואף אחד לא ירמוס אותן מבלי שאמחה.
סאטיריקנים חביבים מעירים לעתים קרובות ש"הדרך הטובה ביותר לרפא אנארכיסט היא לתת לו הון". זו אמירה שאני מסכימה איתה, אם מחליפים את המלה "לרפא" במלה "להשחית", ואני לא רואה את עצמי כנעלה משאר האנשים, ומקווה בכנות שזו מנת חלקי, לעבוד, ולעבוד קשה,לא תמורת הון, כדי שאוכל להמשיך עד הסוף. כי אני מעדיפה לשמור על העצמה של נפשי, עם כל ההגבלות על התנאים החומריים שלי, מאשר להפוך לתוצר חסר אידאלים וחסר עמוד שדרה של צרכים חומריים. הגמול שלי הוא שאני חיה עם הצעירים, אני צועדת לצד חבריי, אני אמות בין המושכות כשפניי למזרח – אל המזרח ואל האור.
[1]מבצר פטרו-פולובסקי. קרופוטקין היה אסיר במבצר, שהוסב לבית כלא, מ-1874 עד1876. הסתכן ונמלט מבית החולים הצבאי בו היה מאושפז. פרק זה בחייו מסופר בזכרונותיו של מהפכן (1899).
[2] וויליאם ווס. משתתף אנארכיסט בסניף האקני (בלונדון) של הליגה הסוציאליסטית וחבר בקבוצת "Freedom", שגם פרסמה עלון בשם זה.
[3] גברת טרנר היא מארי טרנר, אשתו של האנארכיסט ג'ון טרנר, וליזי היא אחותו. ליזי היתה נשואה לאנארכיסט הסקוטי תומאס בל, ומאוחר יותר היגרה לארצות הברית.
[4]1848, שנה של חוסר מנוחה פוליטי וחברתי בכל אירופה.
[5] מנזר גברתנו מאגם הורון בסרניס, אונטריו, בית הספר היסודי בו למדה וולטרין דה קלייר.
[6] האירועים ב-1886-87 מתייחסים להתנגשויות בין המשטרה ומפגינים של זכויות עובדים שהתרחשו בארבעה במאי בכיכר היימרקט בשיקגו, בעקבות הריגתם של ששה שובתים בידי המשטרה יום לפני כן. בכיכר היימרקט המשטרה ניסתה לפזר את ההפגנה השקטה כאשר מישהו זרק פצצה שהרגה שבעה שוטרים. בשלב זה המשטרה ירתה אל תוך הקהל והרגה כעשרים פועלים. בשבועות שלאחר מכן, אוגוסט שפיס ושבעה אנארכיסטים נוספים הורשעו ברצח. שפיס, פישר, אנגל ופרסונז טענו שהם חפים מפשע אך נתלו ב-11 בנובמבר 1887. מאז 1890, האחד במאי מנציח את הפועלים שנהרגו בכיכר היימרקט.
[7] תומס פיין (1737-1809), נולד באנגליה והיה ממובילי המאבק לעצמאות ארצות הברית, פרסם את תפיסותיו בעלון מלא הרגש "שכל ישר" שיצא לאור בינואר 1776,ששה חודשים לפני הכרזת העצמאות.
[8] קלארנס סיוורד דארו (1857-1938), עורך דין שהזדהה עם מאבקם של תנועת הפועלים ושל המעמדות המוחלשים.
[9] בנג'מין טאקר (1854-1939). אחד הפרשנים הבולטים של האנארכיזם האינדיבידואלי,שערך ופרסם את כתב העת חירות בשנים 1881-1908.
[10]חירות אינה בתו, אלא אמו, של הסדר – עמדתם של פראודהון וטאקר.
[11] העיתון הסוציאליסטי Jewish Daily Forward התחיל לצאת לאור ב-1897 ועורכו היה אברהם כאהן.
[12] לואיז מישל (1830-1905). אנארכיסטית שנשלחה מצרפת למושבת העונשין ניו קלדוניה אחרי נפילת קומונת פאריז. ב-1891 הקימה בית ספר בינלאומי בלונדון.
[13] דייר ד. לאם (1840-1893). אנארכיסט וחבר קרוב של וולטרין. התאבד בשנת 1893.בהספד שכתבה לו, וולטרין קראה לו "המלומד המבריק ביותר, החושב המעמיק ביותר,של התנועה המהפכנית האמריקאית."
[14] תרזה קליירמונט (1862-1931). גורשה מספרד ב-1896 באשמת פעילות אנארכיסטית. כאשר חזרה לספרד ב-1898 השתתפה בהוצאתו לאור של כתב העת האנארכיסטי El Productor ב-1901.
[15] ז'או גראב (1854-1939). חיבר את La société mourante et l'anarchie (החברה הגוססת והאנארכיה), אותו תירגמה וולטרין לאנגלית. ב-1895 החל להוציא לאור את המגזין "Les temps nouveaux" (זמנים חדשים), בו פרסם גם קרופוטקין.
[16] מונז'ואיק. כלא מונז'ואק מחוץ לברצלונה הוא הכלא בו אנארכיסטים, רפובליקנים,סוציאליסטים, אנשי איגודים מקצועיים ובונים חופשיים (400 בסך הכל) הוחזקו ועונו בידי הסוהרים הספרדים, לאחר שהואשמו, ללא הוכחות, בכך ששתלו פצצה במצעד קורפוס כריסטי ב-7 ביוני 1896. בסופו של דבר הם שוחררו ללא משפט והתבקשו לעזוב את הארץ תוך 48 שעות, כפי שתיעדה וולטרין שפגשה את הקבוצה שהגיעה ללונדון.
[17] ג'וזאיה וורן (1798-1874), מוזיקאי, ממציא, פילוסוף אנארכיסטי ופעיל חברתי, שהקים מספר קהילות נסיוניות בארצות הברית.